חסד ורחמים

חסד ורחמים

שלוש מידות יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
שלושת המידות הללו הופיעו בר' יוסף בשלמות. ברח מן הכבוד מתוך ביישנות. והיה רחמן וגומל חסדים באופן מיוחד.
חמותו, סולטנה [המכונה שדה], גרה אצלם בבית במשך עשרות שנים והייתה חלק מהמשפחה ממש.
מספר בנו הרב יהושע:
"סבתא סולטנה אם אמי שתחיה הרגישה חופשי אצלנו בבית וזה הודות לאבי ז"ל שלעולם לא נתן לה הרגשה שהיא לא מבני הבית אלא ההיפך היא הרגישה כאימא של המשפחה, כמחנכת, כחלק אינטגרלי מהמשפחה".

ר' יוסף היה שוחט בחינם לכל המבקש, בתנאי שזה לא פגע בפרנסה של הרב המקומי. כמו בשעות שהרב לא יכול היה לשחוט או שהוא לא היה במושב.
החסד שהוא היה עושה לא הוגבל לעזרה פיזית בלבד אלא כנאמר לעיל, היה גם בהקשבה לכל אדם ונתינת עצות, מה שגזל ממנו זמן רב והצריך סבלנות.

מספרת בתו אורה:
"מידת הרחמנות של אבי הייתה מאד בולטת. כל אחד שהיה בצער היה מדבר איתו, מרגיע, ומנסה לעזור".
הרב יהושע:
"הייתה באבי מידת הרחמים. תמיד היה אומר ורחמיו על כל מעשיו. רחמים על החולים והוא תמיד ידע לבטא את כאבו בפני החולה והמסכן והשתתף איתו בכאבו. הוא ידע להעביר את השתתפותו בכאב הזולת לסובל והוא ראה בזה ערך גדול וכדבר שמחזק את החולה. זכור לי כשלקחתי אותו לבקר את אחותי ז'קלין ז"ל והוא לא ידע באותו זמן על מצבה הקשה ולאחר שנפטרה הוא אמר לי כואב לי שלא ידעתי ממצבה הקשה כי אז הייתי מתייחס אליה ומדבר איתה אחרת".
היכולת שלו להשתתף בכאבו של הזולת ולהעביר את הכאב שבקרבו לחולה הסובל הייתה משום שזו הייתה המציאות שהוא אכן הרגיש בצערו של החולה. אם הייתה זאת רק השתתפות בדיבור שלא הייתה משקפת צער עמוק וכנה על כאב הזולת, היא לא הייתה מצליחה למצוא מקום בליבו של הכואב ולחזק אותו. כמאמר חז"ל "ניכרים דברי אמת".

הרב יהושע מספר על השתתפות אמיתית בצער של הזולת:
"לאחרונה שכוחותיו נחלשו לא היה ניתן לספר לו ולשתפו בבעיות שנתעוררו בגלל שהיה רחמן וניסה לעזור ומכיוון שנבצר ממנו עקב מצבו היה נשאר בצער. פעם לפני שיצאתי לפנסיה והוא לא רצה שאצא לפנסיה הוא אמר "כל עוד אתה מלמד אני מרגיש את עצמי צעיר" אבל כשהסברתי לו על הקשיים שיש לי בהוראה הוא הקשיב ברוב קשב, וזה היה כשדיברתי איתו טלפונית והוא היה חלש ובכל זאת הקשיב, ואביגיל אחותי שתחי' שאלה אותו למה אתה כל כך רציני ענה לה זה בעקבות הדברים שיהושע מספר לי.
אבי ז"ל היה כשרוני מאד במסחר ובכלל. בקזבלנקה הוא לא הסתפק רק בשחיטה ששחט בשוק המרכזי של קזבלנקה אלא פתח חנות והושיב בה את בן הדודה על מנת שגם לו תהיה הכנסה".

כאשר הערבים בכפר במרוקו ערערו על נכסי אביו, הלך לכפר ובפקחות אופיינית הצליח להציל את הנכסים הרבים שהיו בבעלות אביו וחילק אותם לכל המשפחה ולא לא השאיר כי אם מספר תכשיטי זהב מועטים לאשתו בתור מזכרת לכל הנכסים. הוא בטח בקב"ה ולא רצה לקבל טובות מאחרים.